אנדרטת »האריזציה« בברימר מזכירה לי את דוריס, בתם של ארנסט ואליזבת, בת 12, ילידת גובן.
מריטה קלופנבורג, ינואר 2024
ברומן שלה »Heimsuchung« (ביקור) מתארת ג׳ני ארפנבק את המכירות הפומביות של רהיטים וחפצי בית יהודיים.
כשהתבשרתי לראשונה כי בברמן – המקום הראשון והיחיד עד כה בגרמניה – ייחנך אנדרטה לזכר »האריזציה« של רכוש יהודי בתקופת הנאציזם, נזכרתי מיד בקטע מתוך רומן שקראתי כ-14 שנים קודם לכן. בקטע זה מתואר באופן ספרותי ומרשים מאוד מה שהאנדרטה בברמן מבקשת להנציח.
אני זוכר עד היום עד כמה נגע לליבי סיפורה של דוריס, בתם של ארנסט ואליזבת, בת 12, ילידת גובן, ועד כמה הוא ריגש אותי עד דמעות.
לכן, התגובה הראשונה שלי לאנדרטה הייתה חיובית מאוד: כמה טוב שיש כאן בברמן מקום שמנציח את השמדת החיים היהודיים, שהייתה שיטתית, מאורגנת עד לפרטי פרטים ובוצעה צעד אחר צעד, ובמיוחד את גניבת הרהיטים וכל תכולת הבית!
ברומן שלה »Heimsuchung« (2008, Eichborn AG, פרנקפורט אם מיין) מתארת ג׳ני ארפנבק בית עם מגרש ליד אגם במרקן שבברנדנבורג ומספרת את סיפוריהם של הדיירים המשתנים לאורך המאה הקודמת ואת השפעת האירועים ההיסטוריים על חייהם.
פרק אחד בספר נקרא »הילדה« ועוסק בדוריס, בתם של ארנסט ואליזבת, בת 12, ילידת גובן. אמה אליזבת היא אחותו של לודוויג, שהוריו הם ארתור והרמינה, יצרני בדים יהודים. למשפחה יש מגרש על שפת האגם המוזכר, עם בית מרחץ ומזח, שם הם מבלים ימים נעימים בקיץ ובסופי שבוע.
בשנת 1936 דודו של דוריס, לודוויג, מהגר עם אשתו אנה לדרום אפריקה, ובשנת 1939 גם סבה וסבתה רוצים לעזוב את גרמניה ומוכרים את הנכס על שפת האגם לאדריכל השכן, שצריך לשלם על כך »מס רווח מיהוד« בשיעור 6% למס הכנסה.
אך לפני שהיציאה מהמדינה מתאפשרת, הסבים והסבתות מועברים מהלבצובשטראסה בברלין-מואביט ונהרגים בקולםוף ליד ליצמנשטאט במשאית גז, בעוד שכל רכושם – כולל תמורת מכירת הנכס על שפת האגם – עובר לידי הרייך הגרמני, המיוצג על ידי שר האוצר של הרייך, והרכוש הבית נמכר במכירה פומבית.
ארנסט, אביה של דוריס, מת ממחלת הטיפוס בזמן עבודות כפייה בבניית הכביש המהיר, ודוריס מגורשת עם אמה אליזבת לוורשה.
גם ארנסט ואליזבת ניסו להגר לברזיל וארזו את הרהיטים והחפצים הביתיים שלהם במכולה לקראת המעבר:
»בברזיל, אמר האב, תצטרכי כובע שמש. האם יש גם אגמים בברזיל? כן, כמובן. האם יש גם עצים בברזיל? הם גדולים פי שניים מאלה שיש כאן. ומה עם הפסנתר שלנו? הוא לא נכנס, אמר אביה, וסגר את דלת המכולה שבה היו שולחן הכתיבה שלה, כמה מזוודות עם כביסה ובגדים, המיטה שלה עם המזרנים וכל ספריה. המכולה הזאת בוודאי עדיין עומדת בחצר של איזו חברת הובלות בגובנה…« (עמוד 86)
כשהדוריס ואמה חיו בגטו ורשה ב-1942, ביום אחד בחודש יוני »… כל תכולת ביתם בגובנה הוצאה מהמכולות על ידי מר קרל פלוגר והפקח הפלילי פאושל, שעבד איתו, בסדר הפוך לסדר שבו אביה ואמה ארזו אותה במכולות שנתיים קודם לכן לקראת עזיבתם לברזיל, והוכנה למכירה פומבית.« (עמוד 88)
»… בדיוק באותו יום ביוני, כשבועיים לאחר הגעתם לוורשה, נמכרה, מבלי שידעו על כך, מיטת התינוק שלהם, מספר סידורי 48, תמורת 20 מרק 20 מר״ג. קנקן הקקאו שלה, שמספרו הסידורי 119, נמכר למר שולץ מ-Alten Poststr. 42, רק כמה בתים מהבית שבו התגוררו, והאקורדיון של אביה, שמספרו הסידורי 133, נמכר תמורת 36 מר״ג 36 מרק, למר מוסמן, מרחוב זלצמרקט 6. בערב אותו יום, שבו חזרה למגוריה רק זמן קצר לפני העוצר, באותו ערב, אחד הימים הארוכים ביותר של שנת 1942, שבו רוח קלה של תחילת הקיץ פיזרה את העיתונים שכיסו את גופות המתים והריח של הריקבון עלה, באותו ערב בהיר, שבו היא, כפי שהתרגלה כאן, חזרה הביתה בצעדים מתפתלים כדי לא למעוד על הגופות, בערב אותו יום, שבו כמו בכל ערב אחר, בכיים של הילדים היתומים עלה במסדרונות הבתים, באותו ערב שני, שבו אמה הגישה לה את תפוחי האדמה שהוחלפו בשעון היד, ככל הנראה האחרונים שתאכל בחייה, באותו ערב כבר נחו כל הסדינים של ארנסט, אליזבת ודוריס, בזוגות במחירים שבין 8, 40 ו-8, 70, מסודרים בארונות הכביסה. 8, Pf. 40 ו-Mk. 8, Pf. 70, מספריהם 177 עד 185, מונחים בארונות הכביסה של משפחות ויטגר, שולץ, מולר, סיילר, לנגמן וברוהל, קלמק, פרוהליך ווולף.« (עמודים 88 ואילך)
במהלך הפרק בספר מתואר כיצד דוריס מחכה בחדר קטן וחשוך, המשמש לה כמסתור, ואשר אסור לה לעזוב אותו על פי הוראת אמה. היא נותרת לבדה, הגטו פונה ואמה לא תחזור. הכל סביבה שקט וחשוך לחלוטין, ואף אחד לא יודע שהיא שם. »הדבר היחיד שנותר צבעוני הוא הזיכרונות שלה, בתוך החשכה הזאת.« והזיכרונות האלה הם בעיקר זיכרונות מהנכס ליד אגם מרק, שבו בילתה המשפחה שעות רבות של אושר ושל חוסר דאגות.
»בעוד הילדה יושבת בחדרה השחור ומדי פעם מנסה להתיישר, אך נתקלת בראשה בתקרת המחבוא, פוקחת את עיניה לרווחה אך אינה מצליחה לראות אפילו את קירות החדר, בעוד החושך כה עמוק עד שהילדה אינה מצליחה להבחין היכן הוא מסתיים, עולים בראשה זיכרונות מימים שבהם כל שדה הראייה היה מלא בצבעים עד קצותיו. עננים, שמים ועלים, עלי אלון, עלי ערבה התלויים כמו שיער, אדמה שחורה בין האצבעות, מחטי אורן יבשים ועשב, אצטרובלים, קליפות עץ קשקשיות, עננים, שמים ועלים, חול, אדמה, מים ולוחות העץ של המזח, עננים, שמים ומים נוצצים שבהם השתקפה השמש, מים מוצלים מתחת למזח, היא יכולה לראות אותם מבעד לסדקים כשהיא שוכבת על הבטן על הלוחות החמים כדי להתייבש אחרי הרחצה. אחרי שהדוד כבר עזב, הסבא לקח אותה לשוט עוד שני קיצים. אין ספק שהסירה של הסבא עדיין עומדת במספנה של הכפר. כבר ארבע שנים שהיא נמצאת במחסן החורף. עכשיו, בלי לדעת אם בחוץ יום או לילה, הילדה תופסת את היד שהסבא מושיט לה, עולה מהמזח על דופן הסירה, רואה איך הסבא מתיר את הקשר שקשור את הסירה למזח וזורק את החבל לתוך הסירה. (עמוד 81)
דוריס גם למדה לשחות באגם, והשכנה לימדה אותה איך לתפוס סרטנים. היא נטעה שם עץ ערבה עם סבה ודודה.
לבסוף, הילדה מתגלה בחדר של הדירה הנטושה ברחוב נובוליפיי בוורשה על ידי »יחידת רישום הרכוש בהנהגת חייל גרמני«.
לפעם האחרונה היא עוברת ברחובות הגטו בוורשה ומועברת למחנה השמדה.
»מבין 120 האנשים בקרון, כ-30 נחנקים במהלך הנסיעה בת השעתיים. מכיוון שהיא ילדה יתומה, היא נחשבת, כמו כמה קשישים שאינם מסוגלים ללכת וכמה אנשים שאיבדו את שפיותם במהלך הנסיעה, כמכשול לתהליך החלקה, ולכן מיד עם הגעתה היא נדחקת הצדה, עוברת על פני ערימת בגדים גבוהה כ הר … במשך שתי דקות מתנשא מעליה שמים לבנים ומעט מעוננים, כמו באגם רגע לפני הגשם, במשך שתי דקות היא נושמת את ריח האורנים המוכר לה היטב, אך היא אינה יכולה לראות את האורנים עצמם בגלל הגדר הגבוהה. האם היא באמת הגיעה הביתה? במשך שתי דקות היא חשה את החול מתחת לנעליה, וגם כמה אבני צור קטנות וחלוקי נחל מקוורץ או גרניט, לפני שהיא מורידה את הנעליים לתמיד ועולה על הקרש כדי להיהרג בירייה.
אין דבר יפה יותר מאשר לצלול עם עיניים פקוחות. לצלול עד לרגליים המנצנצות של אמא ואבא, שרק עכשיו שחו ועכשיו חוזרים לחוף במים הרדודים. אין דבר יפה יותר מאשר לדגדג אותם ולשמוע, מבעד למים המנמיכים את הקול, איך הם צורחים כדי לשמח את הילדה שלהם.
שלוש שנים למדה הילדה לנגן בפסנתר, אך כעת, בעוד גופתו המתה מחליקה לתוך הבור, המילה »פסנתר« נלקחת ממנה, עכשיו גם התרגיל האחורי על המקבילים, שהילדה שלטה בו טוב יותר מחברותיה לכיתה, נלקח ממנה, וכך גם כל התנועות שעושה שחיין, תפיסת סרטנים, כמו גם הידע הקטן בקשירת קשרים בשייט, כל אלה נלקחים ממנה אל הבלתי נודע, ולבסוף, ממש בסוף, גם שמה של הילדה עצמה, שאף אחד לעולם לא יקרא לה יותר: »דוריס«. (עמוד 91 ואילך)
בזכות האנדרטה בברימר המוקדשת ל״אריזציה« של רכוש יהודי בתקופת הנאציזם, אני חושבת לעתים קרובות יותר על סיפורה של דוריס, בתם של ארנסט ואליזבת, בת 12, ילידת גובן, כשאני חוצה את גשר וילהלם-קייזן, מטיילת על הטיילת של נהר וזר או בדרכי לאצטדיון וזר.
מריטה קלופנבורג
